חרמש תעשיות איתן בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

תביעה והבקשה :

1.בפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף, בטענה שהיא הוגשה כתובענה לסעד הצהרתי, בעוד שאין היא מתאימה לבירור בדרך זו ובשל כך שהסעדים הכספיים האמורים בה לא כומתו ולא שולמה אגרה על פי שוויים.

2.התובענה, ביסודה, הינה תובענה בגין הפרת חוזה (להלן: "החוזה"), שנחתם, ביום 25.4.1995, בין ההסתדרות הציונית העולמית, חטיבת ההתיישבות לבין חברת חרמש, תעשיות איתן בע"מ (להלן: "חרמש"). ההסתדרות, כמי שנמסרה לה, ע"י הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיזור איו"ש, חזקה בשטחים מסויימים באיוש (להלן: "האזור"), הסכימה בחוזה, לתת לחרמש רשיון משנה, כבת רשות, להשתמש בחלק מהשטח, לשם הקמת מפעל תעשיה, מסחר או שירותים, אשר אמורים היו ליצור מקורות תעסוקה למתיישבים בישובים באזור, שבפיתוחם ובביסוסם עוסקת ההסתדרות.

התובענה הוגשה נגד שלושה גופים שונים של המדינה (שהינם, בעיקרו של דבר, גורמי תכנון וועדות לענין התישבות באיו"ש) והינה, למעשה, תובענה נגד המדינה (להלן: "הנתבעת"). התובעים הינם חרמש ובעלי מניותיה - מר אתן הלפרין והגב' אהובה הלפרין ומתבקש בה מתן פסק דין הצהרתי, אשר יצהיר, כי החוזה בוטל עקב הפרתו היסודית ע"י המדינה וכי הופרה הבטחה שלטונית שניתנה לחרמש ולפיכך על המדינה להשיב לתובעים הוצאות שונות, כמפורט בתביעה ולשלם להם פיצויי קיום וסעדים נוספים. בין היתר מבוקש ליתן צו המצהיר על זכאות לפיצויים בשל נזקים לא ממוניים שנגרמו למר הלפרין "מאי הקמת הפרויקט ומהתנתקותו העסקית והקהילתית מהמדינה".

3.בתביעה נטען, כי המדינה ערכה "מסע שיווק" נרחב, שמטרתו לשדל יזמים לעקור עם משפחותיהם לאזור, על מנת שיקימו שם אמצעי ייצור ותעסוקה, המיועדים ליזמים עצמם ולתושבי האזור. עוד נטען, כי המדינה הבטיחה עזרה מוסדית שכללה התחייבות להשיג תכנית מתאר שתאפשר מתן רשיון להקמת אמצעי יצור בצפון השומרון.

לטענת המשיבים, בתביעתם, "'מסע השיווק' הניב הבטחה שלטונית" לאשר את הקמת הפרויקט, הבטחה אשר הופרה לאורך השנים. כתב התביעה פורש יריעה רחבת היקף, הן מבחינת פרק הזמן הארוך אליו הוא מתייחס (מעל 20 שנה) והן מבחינת מספר עמודיו וסעיפיו ולא זה המקום להידרש לכל עובדותיו וטענותיו.

טענות המבקשת :

4.הנתבעת (המבקשת) טוענת, שעל פי נוסח התביעה ובין היתר לאור כך שלכל אורכה חוזרים התובעים וטוענים לזכאותם לסעדים כספיים, ברי כי מדובר בתביעה מובהקת לסעדים כספיים ולכן, על פי ההלכה, על התובעים לעתור לסעד אופרטיבי – כספי ולשלם אגרה בהתאם.

טענות המשיבים :

5.התובעים טוענים שהסכסוך האמיתי המונח לפתחו של בימ"ש זה, בתובענה, הוא "סכסוך פנימי" בין זרועות שונות של המדינה, שאין למשיבים שליטה בו, אולם הוא זה שגרר אותם להגשת התביעה, לאחר שזרועות אלה של המדינה נתנו הנחיות והוראות שונות וסותרות, המתכחשות זו לזו ולמעשה גרמו לביטול החוזה.

לטענתם, רק לאחר שיידונו טיעוני הצדדים בנוגע לפרשנות החוזה ניתן יהיה לקבוע אם החוזה הופר ואם כן – מהם הסעדים המגיעים לתובעים ומה שוויים.

התובעים טוענים עוד, שהם סמוכים ובטוחים, שאם ביהמ"ש ימצא כי היתה הפרת חוזה ויקבע מהם ראשי הנזק בגינם מגיעים להם פיצויים או החזר הוצאות, תכבד הנתבעת את החלטת ביהמ"ש ותשלם את המגיע להם, ללא צורך בהליך משפטי נוסף.

כן טוענים הם, כי הצורך למנוע דיון יקר וממושך להוכחת שיעורי הסעדים, בטרם נקבע מהם סוגי הסעדים להם הם זכאים ומהו היקפם, מחייב הליכה בדרך בה הלכו וכי המגמה בפסיקה הינה לאפשר נקיטת "הליך מקדמי" לסעדים הצהרתיים, כגון במקרה של הפרת הסכם.

דיון ומסקנה :

6.מכתב התביעה עולה, בבירור, כי הסעד האמיתי אותו מבקשים התובעים הינו סעד כספי וכי הגשת תובענה זו הינה רק הצעד הראשון לקראת השגת מטרה זו. עיון בטענות שפורטו בתשובת התובעים מעלה כי, לשיטתם, בהנחה שביהמ"ש יקבל את טענתם לפיה היתה הבטחה שלטונית שהופרה, כל החלטה של ביהמ"ש במחלוקות הנוגעות לסכסוך הפנימי, תזכה אותם בסעד כספי, אם כי סוג הסעד המגיע להם ישתנה בהתאם להחלטה שתתקבל.

7.ככלל, אין להגיש תובענה לסעד הצהרתי, אם ניתן לאמוד את שווייה ואין להגיש תובענה לסעד הצהרתי בלבד, כאשר התובע יכול להשיג את מבוקשו בתובענה בה יתבע את מלוא הסעד הממשי (ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר, פ"ד לב(1) 85). מכלל זה ניתן לחרוג, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות וכאשר מצביע העותר על אינטרס לגיטימי לקבלת הסעד ההצהרתי, ללא שייתבעו, בה בעת, גם נזקים אופרטיביים - כספיים וכן עליו להראות, שלא יפגע למעלה מן המידה אינטרס של הצד שכנגד (רע"א 1910/04 אילונית פרוייקטים תיירותיים נ' בנק דיסקונט, פ"ד נח(6) 193, ע"א 17/84 מלכין אלקטרוניקה נ' אי.טי.טי., פ"ד מא(2) 417).

לא שוכנעתי שקיים, בענייננו, אינטרס לגיטימי שכזה ואף לא שוכנעתי שלא ייפגע, במידה בלתי ראויה, אינטרסים לגיטימיים של הנתבעת – לדעת מהו שווי הסעדים להם טוענים התובעים, כמו גם האינטרס הלגיטימי שלה לבירור כל המחלוקות בתביעה אחת.

גם אם שאלת האחריות מורכבת וגם אם מעורבים בנושא מספר גופים, ביניהם קיימת מחלוקת, אין בכך כדי להצדיק פיצול הסעדים ע"י הגשת תביעה לסעד הצהרתי, תחילה.

מנגד - אינני סבורה שהגשת תביעה כספית תכביד על ניהול הדיון, כטענת ב"כ התובעים, שכן בענין זה (ולאחר שיהא ברור מהם הסעדים להם עותרים התובעים ומהו שוויים הנטען), רשאי יהיה השופט היושב בדין להחליט אם יש מקום לפצל הדיון באופן ששאלת האחריות תידון תחילה.